<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין רפ"ז</h1>
<h2>דף כז:</h2>
והמצוה הרפ"ז היא שהזהיר הדיין מקבל עדות הקרובים קצתם על קצתם או קצתם עם קצתם. והוא אמרו יתעלה (תצא כ"ד) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. ובא הפירוש המקובל בספרי שלא יומתו אבות על עדות בנים ולא בנים על עדות אבות. והוא הדין לדיני ממונות, ואמנם זכר אלו בדיני נפשות על צד הגוזמא שלא נאמר אחר שזה אבוד נפש לא נחשוד הקרוב בו אבל נעשה בעדותו אחר שעדותו הוא לאבוד נפש קרובו ואין זה מקום חשד, ולפיכך לקח למשל החזק שבקרובים וגדול האהבה והיא אהבת האב לבן והבן לאב. והנה יאמר אחר שאין מקבלין עדות האב על הבן ואפילו היתה לחייבו מיתה כל שכן שאר קרובים שלא יקובלו. וזה גזרת הכתוב אין לה טעם בשום פנים. ודע זה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלישי מסנהדרין (כ"ז:, כ"ח.:).
